מנצנצת בערב החג, אבל לא כמו שאתם חושבים
אנחנו משפחה גדולה (טפו טפו) ואני זוכרת את הציפיה להגיע לבית של סבתא שלי, הליכה של דקה מבית הוריי במושבה יבנאל, ולפגוש את כולם.
כמויות ומגוון המנות שהגישו לשולחן יכלו להספיק לכל השכונה.
מחזירה אתכם למבטים,
סוף הארוחה, רגע האימה של פינוי השולחן - מדובר בכמויות של כלים, אין חד פעמי, יש סטים ייעודים לחג! אבוי למי שיכניס כלי פלסטיק לא מכבד.
וכל שנה, הייתי קמה, נכנסת לדמות (תזרקו שם של שחקנית מהמוכשרות שיש), מעדכנת שכואבת לי הבטן, ונעלמת.
בפועל, הייתי סתם נכנסת לשירותים, וממתינה בסבלנות, מידי פעם הייתי מצמידה את האוזן לדלת כדי להיות בטוחה שזהו, מגישים קינוחים.
זה הצליח לי כמה שנים, כי חשבו שיש לי בעיה פיזית שאין לה פיתרון - עד הפעם ששכחתי לנעול את הדלת ודודה שלי תפסה אותי רוקדת, לא כאבי בטן ולא נעליים.
מאז, אני מסומנת- המנצנצת.
ועד היום, למרות שעשיתי צבא, לימודים גבוהים, התחתנתי פעמיים, אני אמא לשלושה ילדים, בעלת עסק, יזמית, מעצבת, יו ניים איט - לא יהיה חג שלא יגידו - "הווו, הנה דנה פה, שמישהו יביא לה אקמול"...
"את צריכה משהו להקלה?".. "את בסדר? או שגם היום כואבת לך הבטן?"
וזה משעשע אותי תמיד, ואני נכנסת לערב החג עם חיוך.
אז כנראה שהעניין חלחל, ויצרתי מציאות עם תכשיטים ויהלומים, שבה הנצנוץ הוא חלק בלתי נפרד מההוויה שלי.
מייחלת להחזרת כל החטופים והחטופות שלנו, שנחזור כולנו לשגרה
ושתהיה לנו
פשוט שנה טובה